"הילדים ואני הפכנו לחיילים בלי צו 8"

סיפורה של האמנית אביגיל שריד, אשת מילואימניק ואם לשלושה, נפרש במספר ציורי מים עדינים ועוצמתיים, החושפים את המאבק היומיומי של העורף המשפחתי במלחמת חרבות ברזל. 

בשבוע שעבר (5.1.2026) נפתחה תערוכה מציוריה המוצגת במשרד מבקר המדינה ונציב תלונות הציבור בירושלים. התערוכה נפתחה במעמד מבקר המדינה ונציב תלונות הציבור, מתניהו אנגלמן, שאמר כי "החברה הישראלית חייבת להוקיר תודה ולחבק את המילואימניקים".

אמנות כדרך התמודדות

אביגיל שריד היא מורה לאמנות ובעלת סטודיו בעין כרם שבירושלים. לדבריה, האמנות ליוותה אותה מאז ומתמיד, אך רק בשנים האחרונות הפכה למרכז חייה: "הגעתי לאמנות כבר בילדות, אבל היא תמיד הייתה אצלי מעיין מקום נסתר שמחזיק את מה שאין לו מילים. רק בשנים האחרונות האמנות הפכה למרכז העשייה שלי, כשהבנתי שהיא לא רק בריחה, אלא דווקא הדרך הכי נוכחת להתמודד עם החיים".

כאשר בעלה גויס לשירות מילואים, מצאה את עצמה אביגיל נושאת לבדה בעומס הנפשי והמעשי: "הייתי צריכה להחזיק הכל לבד, אז במשך שנה ציירתי בזמנים שבהם עוד אזרתי כוחות. ציירתי את הסיטואציות המשפחתיות של הבית, בהם אני והילדים הופכים לחיילים בלי צו 8, מגויסים למען המצב".

התערוכה מורכבת מציורי מים, המתארים רגעים יומיומיים בתוך בית אחד – בית שיש בו ילדה עם מוגבלות, תינוק קטן שנולד אל תוך המלחמה, וילדת סנדוויץ' שמבקשת מקום ותשומת לב. "שם יש גם אותי – אמא שכמעט לא ישנה ומציאות חיצונית שהולכת ונסדקת", מספרת אביגיל.

רוך שמחזיק כאב

הציורים מציגים רוך חזותי שמכיל בתוכו כאב עמוק, הצפה, בלאגן וגם רגעים קטנים שמחזיקים חיים שלמים. אביגיל מתארת את הבחירה בצבעים הרכים כבחירה מודעת, שמכילה את המורכבות: "היצירות נוצרו עם כאב גדול. יצירה שנראית נעימה אבל מחזיקה הרבה דברים: גויסנו לטובת המדינה, כמו הרבה משפחות, בזמן שהמשפחה שלי מגויסת כבר עשר שנים, מאז שהבכורה שלי נולדה שהיא על הרצף. זו התמודדות יומיומית והמלחמה העצימה את כל ההתמודדות, כשאבא לא בבית והבדידות גדולה. לא היה פשוט למצוא את הזמן באמצע הלילה ולמצוא את ההשראה לצייר, אבל ראיתי בזה שליחות והיה חשוב לי לעשות את זה. הטראגיות נמצאת – היא נקראת 'המלחמה על הבית'. הבית עובר דברים, וכשבן הזוג חוזר הביתה לפעמים המרחק גדול יותר: הראש שלו לא פה, הוא עם החברים שלו ואני עם הילדים. רוב היצירות הן על בני הבית ויש יצירות שמדברות על הקרע ואיחוי של המדינה. היצירות בצבעי מים שיש בהם משהו מאוד רך. הכל משתלב יחד".

לדבריה, התערוכה מבקשת לעורר הזדהות רחבה – נשים, אימהות, משפחות מילואים – וכל מי שנושא את העורף על כתפיו. לפעמים, היא אומרת, "עצם ההתבוננות בחוויה של אישה אחרת מאפשרת הקלה".

חיזוק העורף כחובה לאומית

בפתיחת התערוכה נכח מבקר המדינה ונציב תלונות הציבור, מתניהו אנגלמן. בדבריו עמד המבקר על החשיבות הלאומית של ההוקרה למשרתי המילואים ולבני משפחותיהם, ועל מחויבות מוסד מבקר המדינה לנושא: "החברה הישראלית חייבת להוקיר תודה והערכה ולחבק את המילואימניקים, ולדאוג לפתור חסמים המעכבים את הסיוע המגיע להם. פרסמנו דוח שבדק את המענה הניתן לאנשי המילואים ונמשיך לעקוב אחרי הסוגיה. בנוסף, נציבות תלונות הציבור במשרדנו עוסקת רבות בזכויות של אנשי המילואים ובני משפחותיהם - ועובדי הנציבות אף יצאו בצורה יזומה לשטח, אל ריכוזי המילואימניקים, כדי לשמוע אותם. 
צבא המילואים יהיה משמעותי יותר ויותר בשנים הבאות, ולשם כך צריך שיהיה עורף חזק מאחוריהם. לצד התגייסות קהילתית וארגוני חברה אזרחית, אנחנו מצפים מגופי הממשלה שהדבר יהיה נגד עיניהם”.

התערוכה "מלחמה על הבית" מצליחה לחבר בין הסיפור האישי לסיפור הלאומי, בין קירות הבית לשאלות של מדיניות, אחריות והכרה. הצגתה דווקא במשרד מבקר המדינה ונציב תלונות הציבור אינה מקרית – היא מבטאת את החיבור בין ביקורת, זכויות, ומבט אנושי על המציאות הישראלית המורכבת.

זו תערוכה שקטה בעוצמתה, שמזמינה התבוננות, הקשבה והזדהות – ומזכירה לכולנו כי מאחורי כל משרת מילואים עומד בית שלם, שמנהל את המלחמה שלו, יום־יום, בשקט.