שמי רונן קרוואני, אני מנהל אגף בנציבות תלונות הציבור במשרד מבקר המדינה - אבל גם הדוד של דניאל אלוני ושל שרון קוניו. דניאל ובתה אמיליה; שרון, בנותיה התאומות אמה ויולי ובעלה דוד; אריאל, אחיו התאום של דוד, חברתו ארבל יהוד ואחיה דולב יהוד - כולם, המשפחה שלי, נחטפו לעזה באותה שבת בשמחת תורה.
דניאל ושרון שבו עם בנותיהן - אבל דוד, אריאל, ארבל ודולב עדיין שם. כבר 100 ימים.
דניאל ואמיליה הגיעו להתארח בשמחת תורה בקיבוץ ניר עוז, אצל שרון ומשפחתה. ב-6:29 הן התעוררו מרעמי הקסאמים ונכנסו לממ"ד. כשעה לאחר מכן כתבה שרון לאמא שלה, אחותי, ש"יורים על הבית של השכנים". ואז פרצו המחבלים גם אליה. בעלה דוד החזיק בכוח את ידית הממ"ד בזמן שהמחבלים היכו בה בפטישים. "אמא", סימסה שרון, "הם מתחילים לשבור לנו את הדלת של הממ"ד. בכל הקיבוץ הורגים אנשים".
כשלא הצליחו לפרוץ את הדלת, העלו המחבלים את הבית באש. עשן החל להסתנן לתוך הממ"ד. שרון עוד הספיקה לכתוב: "אני אוהבת את כולכם, אנחנו מתים".
מעוצמת החום התנפחה דלת הממ"ד. דוד פתח מעט את החלון, לקח את יולי הקטנה וקפץ איתה החוצה - היישר לזרועות המחבלים. בעקבותיו נשלפו מחלון הממ"ד גם השאר: דוד, שרון ויולי הועלו על טרקטור אחד, בתם אמה, דניאל ואמיליה הועלו על טרקטור אחר - ושני הטרקטורים החלו לנסוע מערבה. לרצועת עזה.
דניאל מספרת שאמה נחטפה מידיה כשהגיעו לעזה והיא ואמיליה נלקחו למנהרה, לתא חשוך בעומק האדמה. בדיעבד התברר שאמה הקטנה נמסרה לידי משפחה פלסטינית.
שרון, דוד ויולי הוכנסו לחדר בדירה אחרת, שבה התגורר מחבל עם אשתו וילדיו.
הימים הבאים היו ימי חרדה. שרון ודוד חששו שבתם אמה נרצחה ביחד עם דניאל ואמיליה. דניאל, מצדה, חששה שאחותה ומשפחתה אינן בין החיים.
כעבור עשרה ימים קרה הנס הראשון: דוד נפצע בידו ופונה ביחד עם שרון ויולי לבית חולים בחאן יונס. פתאום מעבר לקיר שמעה שרון בכי של תינוקת. "זאת אמה! אני שומעת אותה", קראה. "זה לא יכול להיות, את מדמיינת", אמר דוד. שרון התעקשה - וצדקה: גם אמה אושפזה לאחר שחלתה. המחבלים נענו לתחינותיה של שרון, ואיפשרו למשפחה להתאחד בבית החולים.
בינתיים, סבלו דניאל, אמיליה והחטופים האחרים שהיו עימן במנהרות מרעב ומפחד מצמית - הידיעה שכל רגע שחולף עלול להביא עמו את המוות.
האחייניות שלי ובנותיהן חזרו הביתה עם בנותיהן כעבור 50 ימים, אבל דוד, אריאל, ארבל, דולב עדיין שם עם 132 חטופים נוספים.
שרון ודניאל ובנותיהן אמנם חזרו אבל הן עוד שם ... שרון אולי כאן בגוף - אבל הנפש והלב שלה עדיין בעזה עם דוד. והתאומות הקטנות לא ישנות טוב בלילה וכל כך רוצות לחבק שוב את אבא.
אנחנו סופרים כבר מאה ימים של גיהינום. מאה ימים של זוועות שהאנושות לא ראתה מאז השואה. אנחנו יודעים שכל עם ישראל איתנו - אבל העולם עדיין שותק. איפה ארגוני זכויות האדם וארגוני הנשים שיודעים על כל מעשי הזוועה שנעשו ולא פוצים פה?
החטופים מוכרחים להיות בראש סדר העדיפויות. חייבים להשיב את כולם הביתה. אסור להשאיר מאחור אף חטוף, ולא משנה אם חי או מת.