המתלוננת, עובדת הוראה, הגישה למשרד החינוך ביולי 2019 בקשה לפרישה מוקדמת, מחמת מצבה הבריאותי. המתלוננת פנתה לנציבות תלונות הציבור במשרד מבקר המדינה בטענה כי בשל עיכוב בטיפול בבקשתה היא נותרה ללא הכנסה במשך כשנתיים - מעת הגשת הבקשה ועד שהתקבלה ההחלטה הסופית בעניינה.
הועלה כי חל עיכוב בהעברת בקשתה של המתלוננת לדיון בוועדה רפואית במשרד הבריאות, ובהמשך נפלו ליקויים בזימונה של המתלוננת לדיון בוועדה. עקב כך רק ביוני 2020 ניתנה החלטת הוועדה הרפואית בעניין, ובה נקבע שאין סיבה רפואית מספקת להפסקת עבודתה של המתלוננת בשירות המדינה. הדיון של הוועדה בעניין המתלוננת התקיים ללא נוכחותה בשל מגפת הקורונה, והמתלוננת הגישה ערר על ההחלטה שהתקבלה.
גם בקביעת המועד לדיון בוועדת הערר חל עיכוב לא סביר, וזו נתנה את החלטתה רק באוגוסט 2021 - כשנה לאחר המועד שבו הגישה המתלוננת את הערר. ועדת הערר קבעה למתלוננת נכות לצמיתות ופסקה כי היא אינה מסוגלת להמשיך לעבוד. ואולם משרד החינוך קבע את תאריך פרישתה לספטמבר 2021, כשנתיים לאחר שהגישה את הבקשה.
מהמועד שבו הגישה המתלוננת את הבקשה ועד שניתנה החלטת ועדת הערר בעניינה היא שהתה בחופשה ללא תשלום.
בשל הליקויים שנפלו בטיפול בבקשתה של המתלוננת, פנתה נציבות תלונות הציבור למשרד הבריאות ולמשרד החינוך וביקשה להביא את עניינה של המתלוננת לדיון חוזר בוועדת הערר. זאת כדי שהוועדה תתייחס למועד תחולת הנכות של המתלוננת ותשקול אם יש מקום לקבוע מועד תחולה מוקדם יותר.
בעקבות פניית נציבות תלונות הציבור נבחן עניינה של המתלוננת בשנית, ובדיון משותף של נציבות שירות המדינה ומשרד החינוך הוחלט על תשלום חודשי הסתגלות למתלוננת בשווי גמלתה, עבור החודשים שבהם לא קיבלה שכר.