כאמצעי להנעה (מוטיבציה) של העובדים להגדיל את פריון העבודה, הונהגה החל ב-1975 בתעשייה האוירית שיטת שכר עידוד קבוצתית רבעונית.
א. תפוקת העובד לצורך קביעת שכר עידוד נמדדה, לרוב, במסגרת של יחידות גדולות מאד בין 500 ל-2,650 עובדים. כתוצאה מכך קטנה ההנעה של העובד להגדיל את הפריון ולהתייעל, מחמת מיעוט יכולתו להשפיע על התפוקה של הקבוצה.
ב. לרוב העובדים הבלתי-ישירים לסוגיהם ביחידות הייצור, ההרכבה, השיפוץ והתחזוקה, שלמו שכר עידוד זהה לזה של עובדי הייצור הישירים, ושונה מהמתכונת של שכר העידוד לאותם סוגי עובדים ביחידות המינהליות. הדבר עלול לפגוע בהגעתם של עובדי הייצור להגדיל את התפוקה, ומבטל למעשה את שכר העידוד המועדף, שנקבע לעובדי הייצור, באחוז מירבי של 25%.
ג. שכר העידוד מחושב ומעודכן פעם בשלושה חדשים. כתוצאה מכך הוא משולם בעד עבודה שנעשתה בחלקה זמן רב לפני התשלום. חלק משכר העידוד הפך לתשלום קבוע בצורת מקדמות חדשיות. זה גם זה פוגע בהנעת העובדים.