הקדמה נורמטיבית
מעמדה של ירושלים בחקיקה הוא ייחודי. בשל רגישותה ומעמדה המיוחד של העיר ירושלים, סוגיות הנוגעות אליה הוסדרו בחקיקה ראשית כבר בשנות השלושים של המאה העשרים. כך למשל, בשנת 1930 נחקקה פקודת זיכיון החשמל (ירושלים),כדי להתאים את הסכם הזכיינות שנחתם בין עיריית ירושלים לבין זכיין יווני לתנאים הכלכליים החדשים שנוצרו עקב החתימה על הפרוטוקול בעניין הזיכיונות המצורף לאמנת השלום בין טורקייה ובין הקיסרות הבריטית, צרפת, איטליה, יפן, יון, רומניה ומדינת הסרבים-קרואטים-סלובנים, שנחתמה בלוזן ב-24.7.24 (פקודה זו הייתה בתוקף עד לחקיקתו של חוק משק החשמל, התשנ"ו-1996, דהיינו במשך 66 שנים).
עם כינונה של מדינת ישראל בוצר מעמדה של ירושלים באמצעות שתי פקודות אשר השלימו זו את זו. בראשונה ניתן תוקף חוקי לכל ההחלטות של המושל הצבאי שניתנו לפני חקיקת הפקודה , ובשנייה עוגן הרכבה של מועצת העירייה הראשונה של ירושלים, לרבות שמות חברי המועצה.
נוסף על כך, בשנים 1949 ו-1950 קיבלה כנסת ישראל שלוש החלטות מרכזיות שבהן חזרה והצהירה כי ירושלים היא בירת ישראל . החלטות אלה היו הבסיס לעיגון מעמדה של ירושלים כבירת ישראל בחקיקה ראשית בשנים שלאחר מכן.
שינוי מרכזי במעמדה של ירושלים חל לאחר מלחמת ששת הימים. ביום 27.6.67 קיבלה הכנסת שלושה חוקים: חוק לתיקון פקודת סדרי השלטון והמשפט (מס' 11), התשכ"ז-1967; חוק לתיקון פקודת העיריות (מס' 7), התשכ"ז-1967, וחוק השמירה על המקומות הקדושים, התשכ"ז-1967.
בתיקון 11 לפקודת סדרי השלטון והמשפט הוסף סעיף 11ב, אשר הקנה לממשלה את הזכות להחיל את המשפט, השיפוט והמינהל הישראלי בצו על כל שטח בארץ ישראל. מכוח הסמכה זו הוציאה הממשלה את צו סדרי השלטון והמשפט (מס' 1), התשכ"ז-1967, שבו נקבעו גבולותיה של ירושלים המאוחדת והוחל בשטח זה הדין הישראלי.
תיקון 7 לפקודת העיריות השלים את החלת הדין הישראלי, ובו נקבע כי שר הפנים מוסמך להרחיב את תחום השיפוט של עירייה אשר לגביה הוצא צו לפי החוק לתיקון פקודת סדרי השלטון והמשפט. שר הפנים דאז מימש סמכות זו, ובמסגרת אכרזת ירושלים (הרחבת תחום העירייה), התשכ"ז-1967, הרחיב את שטח שיפוטה של עיריית ירושלים למלוא השטח שעליו הוחל הדין הישראלי לפי הצו.
חוק השמירה על המקומות הקדושים היווה מימוש התחייבותו של ראש הממשלה לוי אשכול מיום 7.6.67 לראשי הדתות בירושלים, כי ישראל תמנע כל פגיעה במקומות הקדושים לכל הדתות, וכי ההסדרים הקשורים למקומות הקדושים לאסלאם ולנצרות ייקבעו על ידי אנשי הדת הנוגעים בדבר.
ניתן לראות בחוק זה גם המשך להסדר הסטטוס-קוו בנוגע לניהול המקומות הקדושים, שראשיתו בצו של הסולטאן העותומאני משנת 1852, המשכו באמנת פריס משנת 1856 ובאמנת ברלין משנת 1878, והתייחסות אליו קיימת גם בכתב המנדט הבריטי על ארץ ישראל מיום 23.7.22.
ההכרה החוקית בהחלת הדין הישראלי על ירושלים המאוחדת חלחלה אל פסיקת בית המשפט. בפרשת רוידי הכיר בית המשפט העליון בהחלת הדין הישראלי בעל הטח האמור, וכך היה בפסקי דין נוספים לאחר מכן.
בסוף שנות השבעים של המאה העשרים שבה ועלתה סוגיית עיגון מעמדה של ירושלים המאוחדת כבירתה של מדינת ישראל בחקיקה, בין היתר לאור החלטות שהתקבלו במוסדות בין-לאומיים ששללו מעמד זה . בסופו של דיון נוקב התקבל ביום 30.7.80 חוק-יסוד: ירושלים בירת ישראל, ובו נקבע כי ירושלים המאוחדת היא בירת ישראל; נקבע ירושלים היא מקום מושבם של נשיא המדינה, הכנסת, הממשלה ובית המשפט העליון; נקבעה התחייבות לשמור על המקומות הקדושים בירושלים; וכן נקבע שהממשלה תשקוד על פיתוחה ושגשוגה של ירושלים ועל רווחת תושביה על ידי הקצאת משאבים מיוחדים, לרבות מענק שנתי מיוחד לעיריית ירושלים.
תיקון מהותי בחוק היסוד משנת 2000 הוסיף לחוק היסוד את סעיפים שבהם נקבע תחום שיפוטה של העיר, נקבע האיסור על העברת סמכויות ונקבע סעיף נוקשות . תיקון זה השלים את העיגון החוקתי של מעמדה של ירושלים כעיר מאוחדת. כך גם קבע בג"ץ בפרשת רבאח: "החלת המשפט, השיפוט והמינהל של מדינת ישראל על ירושלים המזרחית נקבעה בחקיקה ראשית ישראלית ובצו ואכרזה שיצאו מכוחה ובחוק יסוד ובתיקון לו שסגרו את מעגל החקיקה בסוגיה זו".
החל משנות השמונים של המאה העשרים בחר המחוקק להסדיר סוגיות נוספות בנוגע לירושלים ופיתוחה, והוקמו על פי חקיקה ראשית הן הרשות לפיתוח ירושלים והן הרשות לפיתוח ולקידום התרבות, התיירות וקשרי החוץ של ירושלים . כמו כן עוגן בחקיקה ראשית יום ירושלים , ונקבע שיום זה יהיה יום בחירה לעניין הזכות להיעדר מעבודה, וכן עוגנה סמכותם של ראש הממשלה ושר החינוך לקבוע את תכניו וסמליו של יום זה.
במלאת 50 שנה למלחמת ששת הימים חוקקה הכנסת את חוק המרכז למורשת מלחמת ששת הימים, שחרור ירושלים ואיחודה בגבעת התחמושת, התשע"ז-2017. המרכז שהוקם מכוח חוק זה כולל מכון מחקר, מוזיאון וארכיון, ומטרתו הנצחת מורשת מלחמת ששת הימים, שחרור ירושלים ואיחודה והנחלתה של מורשת זו לציבור.