ימים קשים עוברים על החברה הישראלית. הטרור פוגע בנו. אך אסור שהייאוש ישתלט עלינו. עלינו להיות אופטימיים, עלינו להאמין בכוחנו לגבור על בעיותינו. נתונים אנו במאבק חיצוני מר. המאבק הוא מר, שכן כוחנו הוא גם חולשתנו. לא נוכל ולא נרצה לפעול על פי אמות המידה של יריבינו. אכן, "זה גורלה של דמוקרטיה שלא כל האמצעים כשרים בעיניה, ולא כל השיטות בהן נוקטים אויביה פתוחות לפניה. לא פעם נלחמה הדמוקרטיה כאשר אחת מידיה קשורה לאחור. חרף זאת, ידה של הדמוקרטיה על העליונה, שכן שמירה על שלטון החוק והכרה בחירויות הפרט, מהוות מרכיב חשוב בתפישת בטחונה. בסופו של יום, הן מחזקות את רוחה ואת כוחה ומאפשרות לה להתגבר על קשייה". אכן, משוכנע אני כי מהמאבק המתנהל היום בינינו לבין שכננו נצא מחוזקים וידינו על העליונה.
אנו נלחמים על דמותנו כעם וכמדינה. במלחמה זו שני מוקדים: הפרט והכלל. הפרט - זו החירות של היחיד. הכלל - זהו האינטרס הלאומי. אין אחד בלא האחר. דמותנו תיקבע על פי האיזון הראוי בין פרט לכלל.
הפרט, משמעותו זכויות אדם. כבוד האדם וחירותו - זו התורה כולה על רגל אחת. החירות היא טעם החיים. החירות של כל פרט ופרט. כבוד האדם של כל פרט ופרט. זוהי ההכרה כי האדם הוא יצור חופשי, המפתח את גופו וכוחו לפי רצונו. זוהי החירות לעצב את האישיות. אנו מעמידים את החירות של הפרט בראש דאגותינו. הפרט זקוק לנו להבטחת חירותו. אנו זקוקים לחירותינו האישית. ההיסטוריה האנושית היא סיפור מלחמתו של האדם להבטחת חירותו. אנו חלק מהיסטוריה זו.
הכלל, משמעותו המדינה והחברה. איננו חיים על אי בודד. כבוד האדם הוא כבוד חירותו של הפרט כחלק מהכלל. זוהי החירות של הפרט כחלק מחברה מאורגנת, אשר לה יעדים לאומיים, ובמסגרתה מקוים שלטון. אנו כאן בישראל, בארצנו, כדי לבנות את המדינה הזו. בלעדיה - אין לנו חירות; בלעדיה - מה טעם לחיינו? ההיסטוריה הלאומית שלנו היא סיפור חייו של עם קטן שצמח על אדמה זו, גורש ממנה, ועתה חוזר אליה. אנו חלק מהיסטוריה זו.
אכן, דמותנו כעם וכמדינה תיקבע באיזון הראוי בין פרט לכלל, בין החירות של היחיד לבין האינטרס של המדינה. איזון זה הוא חיוני. אין האחד מתקיים בלא השני. המדינה צריכה להגן על החירות של כל פרט והפרט צריך לתרום את חלקו בהגשמת יעדי המדינה. אנו מעמידים בראש משטרנו את הדמוקרטיה. זו בנויה על פרט וכלל גם יחד. דמוקרטיה היא שלטון העם באמצעות נציגיו. זהו הכלל. דמוקרטיה היא חירות לאדם. זהו הפרט. אין דמוקרטיה בלא שלטון הרוב ואין דמוקרטיה בלא זכויות למיעוט ולפרט.
מבקשים אנו לבנות בישראל מדינה שערכיה יהודיים ודמוקרטיים. מפעל זה הוא אפשרי. כמדינה יהודית ניתן ביטוי למורשתנו הדתית והתרבותית. המשפט העברי הוא משפטנו הלאומי. ערכיה של מורשת ישראל הם חלק מערכינו. אין המורשת היהודית שלנו נחלתו של חוג זה או אחר, היא נחלת הציבור כולו. עלינו לתת ביטוי לאופיה הציוני של המדינה. רק ישראל היא מדינתו של העם היהודי; רק כאן אנו נהנים מעצמאות מדינית. כמדינה דמוקרטית ניתן ביטוי לאיזון הראוי בין החירות של הפרט לצרכים של הכלל. בין ליברטניזם לבין קומוניטריזם. מה שנדרש עתה הוא במציאת האיזון הראוי בין ערכינו כמדינה יהודית לערכינו כמדינה דמוקרטית. איזון זה אפשרי הוא. סינתזה בין שני סוגי הערכים היא בת-השגה.
אנו חברה פלורליסטית. חי בתוכנו מיעוט שאינו יהודי. מיעוט זה משתתף, באמצעות נציגיו, בעשיית הכלל. כל אחד מיחידיו של מיעוט זה זכאי להגנה על חירותו. אמת, ישראל העמידה כבסיס לקיומה את שיבת ציון. היא רואה במדינה היהודית את הפתרון לבעיה היהודית, היא מכירה בזכותו של כל יהודי לשוב כאזרח למדינתו. אין בכך הפליה כלפי מי שאינו יהודי, שהרי זהו טעם קיומה של המדינה. אך בתוך המדינה פנימה כולם זכאים לשוויון בזכויות. אסור לנו להפלות בין יהודי ללא יהודי. אין זו גישה פוסט-ציונית. זו הציונות האמיתית. בתי המשפט עושים להבטחת שוויון בחברה הישראלית: שוויון בין יהודי למי שאינו יהודי; בין גבר לאשה; בין צעיר למבוגר; בין עדות ודתות.
אחת הבעיות המרכזיות בהווייתנו היא בעיית הדת והמדינה. המאבק בין דתיים לחילוניים הוא קשה. זהו מאבק שיש בו אך מפסידים, ועלינו למצוא פשרה לאומית. כל צד יישאר באמונתו הבסיסית. כל צד יוותר לזולתו, תוך נכונות להבטיח חופש דת וחופש מדת, ותוך התחשבות ברגשותיו של האיש הדתי והאיש החילוני גם יחד. הפשרה אפשרית ועלינו לעשות הכל להשגתה.
חוקה חיונית לכלל ולפרט. חוקה חשובה תמיד והיא נחוצה דווקא כעת. היא מייצבת את המשטר, שומרת על כללי המשחק ומבטיחה את זכויות הפרט. כל אלה נחוצים לנו תמיד, והם נחוצים בייחוד ברגעי משבר. הם חיוניים לנו בשעותינו הקשות. נחוץ הוא לנו לשריין את המבנה המוסדי של רשויות השלטון. אין זה ראוי שרוב רגיל של חברי הכנסת יכולים להכניס שינוי מהותי במבנה המשטר שלנו. יש להבטיח שריון חוקתי למבנה רשויות השלטון, ובכך יובטח חוט השדרה המבני שלנו. כן יש לשריין את זכויות הפרט, ובכך להבטיח את מצפונה של החברה והחוקה. כשופטים אנו שומריה הנאמנים של החוקה. החברה הישראלית החלה במפעל החוקה עם היווסד המדינה, הגיע הזמן לסיים מפעל זה. הננו אחת המדינות המעטות בעולם המערבי שאין לה חוקה שלמה. כוחה של החוקה בייצוב המשטר, בקביעת כללי משחק והגדרים להפעלת כוח השלטון, ובהגנה על זכויות האדם. לשם הבטחת שמירתם של כל אלה, נדרשת ביקורת על חוקתיות החוק. ביקורת זו צריכה להיות שיפוטית, שכן בכך מובטחת ביקורת שהיא חיצונית לגופים הפוליטיים; שהיא עצמאית ואובייקטיבית, והמסוגלת לבחון באופן ניטרלי את האיזון הראוי בין הערכים החוקתיים תוך התחשבות לא רק בטווח הקצר אלא גם בטווח הארוך. ביקורת שיפוטית זו יש להפקיד בידי בית המשפט העליון. הוא שמר מיום היווסדה של המדינה על חוקתה הלא כתובה ועל האיזון הראוי בה בין כלל לפרט. הוא שהגשים את חוקי היסוד מאז כינונם, תוך איזון בין יחיד לחברה. הוא זה שצריך להמשיך ולשמור על איזון זה.
השנים הקרובות הן שנים הרות גורל, ודאי ביחסינו עם שכנינו, אך גם ביחסינו עם עצמנו. השנים הקרובות יקבעו את אופיינו כחברה וכעם. הן ייעצבו את היחסים בין הדת למדינה; הן יגדירו את מהותה של הציונות המודרנית - זו שאינה פוסט ציונית - אך זו המתחשבת במורכבותה של החברה הישראלית ואופיה הפלורלסטי. הן יעצבו את מעמדו של המיעוט הלא יהודי שבקרבנו. הן יניחו את הבסיס למבנה המשטר, לתפיסת החוקה, למעמדו של שלטון החוק ולמעמדה של החברה האזרחית בקרבנו. הנה כי כן, השנים הקרובות תהיינה - בדומה לשנים הראשונות שלאחר הקמת המדינה - שנים שייקבעו את זהותנו כמדינה יהודית ודמוקרטית. תהיינה אלה שנים סוערות. ההכרעות השונות תרדנה לשורש הקיום הלאומי. הן תפגענה בעצבים הרגישים ביותר של החברה, תשפענה על כל אזרח ותושב ותבחנה את עוצמתם של הכוחות המלכדים אותנו כעם. אכן, בזמן שמדינות דמוקרטיות מערביות תעסוקנה בתרבות הפנאי, באינטרנט ובהיי-טק, אנו בישראל נחזור לשאלות הקיומיות של הווייתנו - שאלות שמטעם זה או אחר דחינו את ההתמודדות הישירה עמן.
אם הנחותי הן מבוססות, כי אז יש להניח כי חלק מהמחלוקות הציבוריות אשר יפלגו אותנו בשנים הקרובות תמצאנה דרכן אל בתי המשפט. כך דרכן של מדינות דמוקרטיות. יותר ויותר בעיות פוליטיות פושטות את צורתן הפוליטית ולובשות צורה משפטית ומובאות להכרעתם של בתי המשפט. כך בארצות-הברית. עמד על כך דה-טוקויל עוד במאה התשע-עשרה, בציינו: "מעטות הן הבעיות הפוליטיות המתעוררות בארצות-הברית אשר אינן הופכות במוקדם או במאוחר לבעיות משפטיות". כך בקנדה. כך במרבית מדינות אירופה, וכך ודאי אצלנו.
אכן, כאשר בעיות חברתיות מקבלות לבוש משפטי ראוי, והן ניצבות בפני השופטים, זה תפקידם וזו חובתם להכריע בהן, בין אם ירצו זאת ובין אם לאו. הנה כי כן, יש לצפות כי בעיות משפטיות ראויות לדיון, אשר בבסיסן האידיאולוגי מונח מטען פוליטי-חברתי כבד, פרי ההכרעות החברתיות הקשות בפניהן אנו עומדים, תמצאנה את דרכן לבית המשפט. כמו בעבר, נשתדל כמובן למצוא פתרון מוסכם, ואף נצפה לפתרון חברתי שישחרר אותנו מחובת ההכרעה. אך במקום שכל אלה לא יצלחו, לא יהא מנוס מהכרעה שיפוטית. נראה עצמנו לא פעם כמי שנכפה עלינו הר כגיגית להכרעה בשאלה המשפטית - ורק בה - אשר הוצגה בפנינו כדין. אכן, החברה הישראלית תצפה מבית המשפט - אשר תפקידו להכריע בסכסוכים על פי אמות מידה משפטיות - לומר את דברו. המנעות מנקיטת עמדה בנסיבות אלה, היא עצמה נקיטת עמדה.
החברה הישראלית תמצא את שופטי ישראל מוכנים למשימה הכבדה המוטלת עליהם. אנו שופטים מקצועיים. מסורת ארוכת שנים, שנים של עבודה מקצועית, ותורה שיפוטית רבת היקף, מדריכות אותנו להחניק - ככל האפשר - את דעותינו הפרטיות, ולתת ככל האפשר ביטוי אובייקטיבי לערכי היסוד של העם והמדינה. אמונים אנו על התפיסה, שהיא לחם חוקנו, כי עלינו להתרחק מכל שיקול פוליטי. עלינו לשקול אך שיקולים משפטיים-חוקתיים. איננו בוחנים את תבונתן של הכרעות שלטוניות, אלא את חוקיותן. ההבחנה בין השתיים היא לעתים דקה ואפילו דקיקה, אך היא תמיד קיימת ואנו תמיד שואפים להגשימה. זאת ועוד: שנות מסורת, חינוך שיפוטי ואתיקה שיפוטית עיצבו בנו את חוט השדרה השיפוטי. איש לא ישפיע עלינו. הפגנות לא ישנו את דעותינו. התקפות אישיות וציבוריות לא יסיטו אותנו מדרכנו. תמיד נישאר נאמנים לכוכב הצפון שלנו: חוקי היסוד, ערכי היסוד ותפיסות היסוד.
אכן, השפיטה אינה תפקיד, זו צורת חיים. צורת חיים שאין בה רדיפה אחר עושר חומרי, ואין בה חיפוש אחר פרסומת ויחסי ציבור. זו צורת חיים המבוססת על עושר רוחני; צורת חיים שיש בה חיפוש אובייקטיבי וניטרלי אחר האמת. לא כוחניות אלא שיקול דעת; לא שררה אלא צניעות; לא עוצמה אלא חמלה; לא שמן אלא שם טוב; לא ניסיון לרצות את הכל, אלא עמידה איתנה על ערכים ועקרונות; לא כניעה או פשרה עם קבוצות לחץ אלא עמידה על הגשמת הדין; לא הכרעה לפי משבי רוח חולפים, אלא הליכה עקבית על בסיס תפיסות עומק וערכי יסוד. אמת, שפיטה היא צורת חיים שיש בה הסתגרות מה; שיש בה ניתוק מהמאבקים החברתיים והפוליטיים, שיש בה מגבלות על חופש ההתבטאות והתגובה; שיש בה מידה רבה של בדידות והפנמה. אך זו אינה צורת חיים שיש בה ניתוק מהחברה. אין לבנות חומה בין השופט לבין החברה שבה הוא פועל. השופט הוא חלק מעמו. הוא מצוי לעתים במגדל שן, אך זהו מגדל בהריה של ירושלים ולא באולימפוס היווני. שופט הוא אזרח, ושופט טוב צריך להיות אזרח טוב. עליו לתת את חלקו בבניין חברתו.
כדי להבטיח את תפקידנו בחברה הישראלית בשנים הקרובות, אנו זקוקים לאמון הציבור. אמון הציבור משמעותו - אמון בהגינות השיפוטית ובניטרליות השיפוטית. זהו אמון הציבור ברמתו המוסרית של השופט. זהו אמון העם, כי בית המשפט איננו צד למאבק המשפטי, וכי לא על כוחנו אנו נאבקים, אלא על השלטתו של החוק אנו נאבקים. זהו אמון העם כי במקום בו יש לנו שיקול דעת, אנו מפעילים אותו לשם הגשמת ערכיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית. זהו אמון הציבור, כי ההצהרה שהצהרנו - "לשמור אמונים למדינת ישראל ולחוקיה, לשפוט משפט צדק, לא להטות משפט ולא להכיר פנים" - היא הצהרת אמת, המשקפת את מלוא תודעתנו כשופטים. ושוב: אמון הציבור אין פירושו פופולריות. אמון הציבור פירושו תחושה של הציבור כי ההכרעה השיפוטית נעשית באופן הוגן, אובייקטיבי, ניטרלי תוך מתן יחס שווה לצדדים, וללא כל נטייה. לא זהותם של הטוענים אלא משקלם של הטיעונים הוא המכריע. זהו אמון הציבור כי השופט עושה צדק על פי דין. זהו אמון הציבור ברמתה המוסרית הגבוהה של השפיטה. ושוב: אמון הציבור אין משמעותו העדר ביקורת. נהפוך הוא: ביקורת חשובה לכל גוף בעל סמכות והיא חיונית לשפיטה. אך הביקורת צריכה להיות עניינית; היא צריכה להיות מבוססת על הבנת מורכבות התפקיד והצורך לשמור על עצמאותה של הרשות השיפוטית ועל עצמאותו של השופט הבודד.
כבדה היא המעמסה המוטלת עלינו, אך זו מעמסה ששכרה בצדה. השכר אינו חומרי, אלא בתחושה כי הצדק השיפוטי אינו מאחר להגיע. שכן זאת יש לזכור: מטרתנו - עשיית משפט צדק. צדק או יעילות - צדק עדיף, אך שאיפתנו היא לצדק בעתו. חוסר יעילות והתמשכות הדיונים מעבר לסביר הוא חוסר צדק. צדק יעיל או צדק לא יעיל - צדק יעיל עדיף.
מבקר המדינה בתפקידו כנציב תלונות הציבור דואג, כמו בתי המשפט, לצדק היעיל. כמונו הוא עצמאי בהחלטותיו, ואין עליו מרות זולת מרותו של הדין. מבצע הוא את תפקידו בהגינות, באובייקטיביות, ומתוך תחושת השליחות המוטלת עליו. גם בית המשפט וגם הנציבות דנים בפתרון סכסוכים בין הפרט לרשות. אין בינינו תחרות. עינינו אינה צרה בכם. נהפוך הוא: נשמח אם תעמיקו את הביקורת ותרחיבו אותה, ותפתרו בעיות שללא פתרון מתגלגלות אלינו. שני המוסדות - בית המשפט והנציבות - פועלים להשלטת החוק. לא תחרות יש בינינו, אלא השלמה.