תהליך מכירת מניות החברה הלאומית לאספקת פחם בע"מ (להלן - החברה) שבידי המדינה (74% מהון המניות של החברה) התחיל בראשית 2001 ונמשך יותר משנתיים וחצי, אף על פי שהמניות נמכרו לקונה ידועה מראש, ושהקונה - חברת החשמל לישראל (להלן - חח"י) - החזיקה ב-26% ממניות החברה, הייתה לקוחה כמעט בלעדית שלה, ושתי החברות היו בקשרי מסחר שוטפים.
רשות החברות הממשלתיות (להלן - רשות החברות) לא הכינה תכנית מפורטת של הפעולות שעליה לבצע בתהליך המכירה, וגם לא לוח זמנים לפעולות העיקריות.
דירקטורים שהתנגדו לתהליך המכירה עתרו לבג"ץ פעמיים נגד החלטת ועדת השרים לענייני הפרטה; העתירות נדחו. החברה שילמה את הוצאותיהם המשפטיות של הדירקטורים שהגישו את העתירות. היועץ המשפטי לממשלה קבע בספטמבר 2001 כי הדירקטורים לא היו מוסמכים להגיש באופן אישי תביעה בשם החברה בשל טענות על פגיעה בזכויותיה, שאישור התשלום בידי הדירקטוריון נעשה שלא כדין, וכי על החברה לתבוע מהדירקטורים להשיב את הכספים. החברה לא עשתה די להשבת הכספים, והם לא הושבו לה.
במשך כל תקופת המכירה תפקד הדירקטוריון באופן חלקי: המדינה לא מימשה את זכותה למנות 11 חברי דירקטוריון, ובתחילת 2002 כיהנו בחברה רק שלושה דירקטורים מטעם המדינה. מנובמבר 2001, במשך כשנה, לא הייתה לדירקטוריון ועדת ביקורת, ומפברואר 2002 ועד מועד מכירת מניות החברה לא בחר הדירקטוריון ביו"ר קבוע.
לחברה לא היה, ברוב תקופת המכירה, מנכ"ל קבוע. סדרי בחירתו של מנכ"ל בפועל, שכיהן בחודשים מאי-אוגוסט 2001, לתפקיד מנכ"ל קבוע, היו לקויים. מנכ"ל בפועל אחר, שמינה הדירקטוריון מקרב עובדי החברה, כיהן בתפקידו מספטמבר 2001. רק לאחר כשנה הובא מינויו לאישור הוועדה לבדיקת מינויים, שהוקמה לפי חוק החברות הממשלתיות, והיא לא אישרה אותו. בפברואר 2003 מינה הדירקטוריון ועדה לחיפוש מנכ"ל קבוע, אולם זו לא כונסה.