אתרי אשפה בנחלות שביישובים חקלאיים במרכז הארץ

ביישובים חקלאיים שבתחומי שיפוטן של מועצות אזוריות הוקמו בעשור האחרון אתרים לא מורשים לסילוק אשפה מסוגים שונים: פסולת בניין, גרוטאות, פסולת מתכות ואשפה מעורבת מסוגים שונים (להלן - אתרי אשפה). אתרי האשפה הוקמו על קרקע חקלאית בתחומיהם של משקים פרטיים ובסמוך לבתי מגורים. האשפה נערמה באתרים אלה בגובה של כמה מטרים מעל פני הקרקע, בחלק מהאתרים קדמה להערמת האשפה כריית בורות נרחבים ועמוקים לטמינתה, ובחלקם נשרפה האשפה והותכו מתכות. על חלק מאתרי האשפה הוקמו מתקני משק כגון סככות, רפתות ולולים.

בחודשים נובמבר 2005-יוני 2006 בדק משרד מבקר המדינה את הפיקוח והטיפול של גורמי אכיפה שונים בהקמתם ובהפעלתם של 54 אתרי אשפה בשנים 1998-2006 בתחומי המועצות האזוריות חבל מודיעין, גזר ועמק לוד - שבמרחב התכנון המקומי לודים; בתחומי המועצות המקומיות חוף אשקלון, יואב ושפיר - שבמרחב התכנון המקומי שקמים, ובתחומי המועצה המקומית באר טוביה שבמרחב התכנון המקומי באר טוביה (להלן - המועצות האזוריות). הבדיקה נעשתה בוועדות המקומיות לתכנון ולבנייה של שלושת מרחבי התכנון המקומיים האמורים (להלן - הוועדות המקומיות) ובמועצות האזוריות. בדיקות השלמה נעשו עד מרס 2007 במינהל מקרקעי ישראל (להלן - ממ"י), במשרד להגנת הסביבה - בכלל זה במשטרה הירוקה  - ובנציבות המים. חלק מהנתונים עודכן לאוגוסט 2007.

להלן פירוט הממצאים הנוגעים לטיפולם של גורמי האכיפה באתרי האשפה ולהשפעתם של אתרי האשפה על איכות הסביבה.

1. הבדיקה העלתה כי בניגוד להוראות חוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965, והתקנות שנקבעו על פיו, כל 54 אתרי האשפה הוקמו והופעלו על קרקע חקלאית בלא שניתנו להקמתם ולהפעלתם היתרי בנייה ואישור לשימוש חורג מטעם הוועדות המקומיות, מטעם הוועדה לשמירה על קרקע חקלאית ושטחים פתוחים ומטעם הוועדות המחוזיות שבתחומן נמצאים אתרים אלה.

2. הוועדות המקומיות לא ידעו כלל על דבר קיומם של עשרה מ-54 אתרי האשפה שנבדקו, והן איתרו 41 אתרי אשפה אחרים רק לאחר שהם פעלו פרקי זמן ממושכים והשתרעו על שטחים נרחבים, ואף לאחר שאיתרו הוועדות את האתרים האמורים הן לא הפסיקו מיד את פעילותם.

3. הוועדות המקומיות לא הגישו כתבי אישום נגד המחזיקים ב-26 מאתרי האשפה ומפעיליהם ולא הוציאו צווים להפסקת עבודה נגד המחזיקים ב-38 אתרי אשפה ומפעיליהם. שבעה מ-18 כתבי האישום נגד המחזיקים באתרי אשפה ומפעיליהם שהגישו הוועדות המקומיות הוגשו באיחור רב - תשעה חודשים עד 4.5 שנים לאחר שאותרו האתרים.

4. הוועדות המקומיות לא פעלו לפינוי האשפה מ-20 מאתרי האשפה שפעילותם הופסקה.

לפי צו המועצות המקומיות (מועצות אזוריות), התשי"ח-1958, החוק למניעת מפגעים, התשכ"א-1961, וחוק שמירת הניקיון, התשמ"ד-1984, הוסמכו המועצות האזוריות לטפל במניעת מפגעים שמקורם באתרי האשפה ולהבטיח את בריאות הציבור. לפי חוק רישוי עסקים, התשכ"ח-1968 (להלן - חוק רישוי עסקים), הן הוסמכו להסדיר את רישוים של אתרי אשפה בתחום שיפוטן.

 המועצות האזוריות התקינו חוקי עזר בנושאים האמורים, אך הן לא הפעילו את סמכויותיהן שבדין ולא פעלו להפסקת פעילותם של אתרי האשפה שנמצא כי פעלו שלא כדין.

כל אתרי האשפה שנבדקו פעלו בלא רישיון עסק, אך רוב המועצות האזוריות לא הפעילו את הסמכויות שהוקנו להן מכוחו של חוק רישוי עסקים כדי להפסיק את פעילותם. רק המועצה האזורית באר טוביה הוציאה נגד המחזיקים באתרי אשפה שבתחומה ומפעיליהם צווי הפסקת עבודה מינהליים ולפיהם יש להפסיק את אחסנת הגרוטאות ואת הפעלת התנורים להתכת מתכות באתרים, ואולם המועצה האזורית האמורה הוציאה את הצווים רק נגד מפעיליהם של חמישה מ-27 אתרי האשפה שבתחום שיפוטה ובפועל לא אכפה את הצווים.

במשרד להגנת הסביבה לא נמצאו כל מסמכים בעניינם של 27 מ-54 אתרי האשפה.

ממסמכי המשרד להגנת הסביבה בעניין 27 מאתרי האשפה האחרים עולה כי פעילותו של המשרד נגד המחזיקים באתרים ומפעיליהם הסתכמה במשלוח התראות נגד המחזיקים בתשעה אתרים ומפעיליהם; בהגשת כתבי אישום נגד המחזיקים בארבעה אתרים ומפעיליהם; בהוצאת צווים לפינוי רעלים משני אתרים ובסגירת שני אתרים. יוצא אפוא כי המשרד פעל פעילות אפקטיבית רק נגד המחזיקים בשמונה אתרים ומפעיליהם.

לפי חוות דעת מקצועית שניתנה בעניינו של אתר אשפה אחד, היה חשש שייגרם זיהום מים בעקבות הפעלת האתר, אך המשרד להגנת הסביבה הגיש כתב אישום נגד המחזיקים באתר ומפעיליו רק 21 חודשים לאחר שקיבל את חוות הדעת האמורה.

54 אתרי האשפה האמורים נמצאים על מקרקעין שבניהול ממ"י, שהוחכרו לצורך מגורים וחקלאות בלבד. כמנהל המקרקעין היה על ממ"י לפקח על השימוש במקרקעין ולוודא שהוא תואם את מטרות ההחכרה.

נמצא כי ממ"י לא פיקח כראוי על אתרי האשפה, כמפורט להלן: לממ"י לא היה מידע על פעילותם של 15 אתרים, והמידע על עצם פעילותם של 24 אתרים אחרים נודע לו באיחור ניכר; כמו כן ממ"י השתהה בפעילותו - הוא הגיש כתבי תביעה נגד תשעה ממפעילי האתרים רק שנה עד 3.5 שנים לאחר שנודע לו שהאתרים פועלים. ובארבעה מהמקרים שבהם ניתנו פסקי דין להפסקת פעילות האתרים ממ"י לא אכף את פסקי הדין. מהאמור לעיל עולה שטיפולו של ממ"י באתרי האשפה לא היה אפקטיבי.

הביקורת העלתה כי לא היה די תיאום בין גורמי הפיקוח: הוועדות המקומיות, המועצות האזוריות, המשרד להגנת הסביבה וממ"י - בכל הנוגע לטיפול באתרי האשפה שפעלו שלא כדין, וכי כל אחד מגורמי הפיקוח גלגל את האחריות למחדלים על גורם אחר.

מנתוני הועדות המקומיות עולה כי פעילותם של 41 מ-54 אתרי האשפה פסקה עד אמצע שנת 2006, כי 20 מאתרי האשפה שפעילותם פסקה לא פונו, וכי רוב האתרים פעלו למעלה משלוש שנים. על פי נתוני הוועדות המקומיות מאוגוסט 2007 במועד זה עדין פעלו תשעה מאתרי האשפה שנבדקו. בשנים שפעלו האתרים הפיקו המחזיקים באתרים ומפעיליהם תועלת כלכלית מהפעלתם ופגעו באיכות הסביבה ובבריאות הציבור. ניתן לתלות את הפסקת פעילותם של האתרים בכך שמפעילי האתרים מיצו את מרב הפוטנציאל של הטמנת אשפה והערמתה באתרים אלה ורק הפעילות במקצת אתרי האשפה הופסקה בשל פעילותם של גורמי הפיקוח.

הביקורת העלתה כי ההטמנה של אשפה מסוגים שונים בכל אתרי האשפה שנבדקו נעשתה ללא כל פיקוח וללא כל תשתית למניעת זיהום, הנדרשת ממפעיליהם של אתרי אשפה מוסדרים. עם המפגעים הסביבתיים העלולים להיווצר מטיפול לקוי בפסולת נמנים, בין היתר, זיהום אוויר וזיהום מים.

המחזיקים באתרים ומפעיליהם נהגו לשרוף באתרי האשפה פסולת מסוגים שונים, לרבות פסולת רעילה. בחלק מהאתרים פרצו שרפות, והדבר סיכן את תושבי היישובים שבתחומם. שרפת הפסולת נעשתה בניגוד לתקנות למניעת מפגעים (מניעת זיהום אוויר וריח בלתי סבירים מאתרים לסילוק פסולת), התש"ן-1990. שרפת הפסולת גרמה למטרדי זיהום אוויר, והיה בדבר משום סכנה לבריאות התושבים.

כדי למנוע מאתרי האשפה לגרום לפגיעה בסביבה יש צורך לפקח על האשפה המובאת לאתרים, לאטום את הקרקע כדי למנוע את התפשטות הזיהום שבאתר למקורות המים, להתקין ולהפעיל מערכת ניטור שתתריע על זיהום או על חשש לזיהום המחייב טיפול.

לדברי נציבות המים, הפעלתם של אתרי פסולת בתחומם של חמישה מהיישובים שנבדקו במועצה האזורית חבל מודיעין, אחד מהיישובים במועצה האזורית שקמים ושני יישובים במועצה אזורית באר טוביה - היא בבחינת "איום מיידי על מי תהום", בגלל מבנה הקרקע ומאחר שהיישובים האמורים קרובים לקידוחים להפקת מים.