הדו"ח השנתי הארבעה עשר של נציב תלונות הציבור, המונח על שולחן הכנסת, כמוהו כקודמיו, מצביע על מספר תופעות שליליות, שעדיין רווחות במינהל הציבורי בישראל ביחסיו עם אזרחי המדינה.
יש לקבוע בצער, שעודנה שכיחה מידה לא מבוטלת של נוקשות יתירה ואטימות לזכויות האזרח בעניינים גדולים כקטנים: מעצרים לא חוקיים, דרישה לתשלום כספים שלא כדין תוך הטעיית האזרח, אי שמירה על צנעת הפרט ועוד.
העקרון של שוויון בפני החוק גם הוא יש שאינו נשמר. קרה שרשות שלטונית השתמשה בסמכותה כדי להשיג בדרך זו יתרון על פני האזרח הנזקק לשירותיה.
שיעור התלונות שנמצאו מוצדקות עדיין גבוה יחסית. אולם נחטא לאמת, אם לא נציין, שבין תלונות, שלא נמצאו מוצדקות, יש כאלה, שהופנו לנציב התלונות על רקע ציפיות ודרישות מוגזמות של מתלוננים לסיוע מן המדינה, אשר לא באו על סיפוקן. במקרים אלו זכותו וגם חובתו של נציב תלונות הציבור להסביר חד-משמעית לאזרח המתלונן, כי פעולת המינהל הייתה תקינה, ודרישותיו בדין לא נענו.
עידן הטכנולוגיה המתקדמת הביא לשיפורים במערכות השירותים לאזרח, והדבר בא לידי ביטוי גם בירידה במספר התלונות על גופים רבים, שמיחשבו את המערכת. עם זאת, אין לשכוח, שהמחשב הוא רק כלי מעש בידי הגוף המסתייע בו ועליו לשקוד על כך, שהמחשב אכן יוזן בנתונים הנכונים ובמועדים המתאימים, כדי שאכן תפעל המערכת כיאות.
על עובדי הציבור להיענות לאתגר של מניעת תופעות זלזול בזכויות האזרח, חוסר התחשבות בבעיותיו ואי-אכפתיות בטיפול בענייניו. אם כך יהיה, הרי שיש יסוד לתקווה, שתחול הטבה בשירות לאזרח, יפחת מספר התלונות המוצדקות וגם תשופר תדמיתם של עובדי הציבור.
יצחק טוניק
מבקר המדינה
ונציג תלונות הציבור
ירושלים, כסלו התשמ"ו - נובמבר 1985