הדו"ח השלושה עשר של נציב תלונות הציבור מונח על שולחן הכנסת.
בהקדמה לדו"ח השנתי של השנה שעברה ציינתי בסיפוק, כי המינהל הציבורי ככלל שועה להמלצותיו של נציב תלונות הציבור; עם זאת הצבעתי על כך, שהמספר הרב של התלונות, הממשיכות להגיע לנציב תלונות הציבור, מעיד, כי המינהל טרם אימץ לעצמו את המלצותיו החוזרות ונשנות של נציב תלונות הציבור כנורמה כללית מחייבת וקבועה.
מצב דברים זה משתקף גם במבחר התלונות המובא בדו"ח זה; אף המספר הגדול של תלונות, למעלה מ-5,500, שהוגשו לנציבות תלונות הציבור בשנה האחרונה, ואשר כאלפיים מהן נמצאו מוצדקות, מעידים על כך.
דו"ח זה מתפרסם בשעת מבחן קשה למדינה, במיוחד בתחום המשקי; שוב אין לדבר על שינויים זעיר פה זעיר שם בפסיפס הכלכלי אלא על תמורות ואף שידוד מערכות.
המינהל הציבורי ניצב איפוא בפני אתגר נוסף המתחייב מהמצב. ברור שגם האזרח מהשורה נדרש להבנה ולאיפוק ולהטיית שכם, ובכך יתרום את חלקו הוא.
הדרך אינה קלה. עלולים להווצר חיכוכים בין עובדי ציבור לבין אזרחים, הנזקקים לשירותים ממלכתיים: מחד יש לצפות, שאזרחים יוסיפו לתבוע מהמדינה דווקא בעתות אלה, מה שלדעתם מגיע להם; ומאידך נקראים עובדי הציבור יותר מתמיד לעמוד על המשמר כדי לחסוף בכספי המדינה.
שומה איפוא על עובדי הציבור לנהוג כלפי האזרח, הפונה אליהם, באותה מידה של תבונה, הגינות ואורך רוח, כפי שהם חייבים לעשות בזמנים כתקנם. תכונות אלה היו תמיד - והן גם כיום - מסימניו המובהקים של מינהל תקין.
לפיכך, מן הראוי, שמינהל הציבורי יאמץ ויישם, וביתר תוקף בשעה זו, את כללי המינהל התקין.
יצחק טוניק
מבקר המדינה
ונציב תלונות הציבור
ירושלים, כסלו התשמ"ה - נובמבר 1984