ההיערכות למכירת מניות הבנקים שבהסדר

הוויסות המניפולטיבי של מניות הבנקים במהלך שנות השבעים ובראשית שנות השמונים, עד המשבר באוקטובר 1983 ,יצר פער של מיליארדי דולרים בין ערך השוק המלאכותי של המניות לבין ערכן הכלכלי. בטווח הארוך היה הוויסות חסר תוחלת, וכאשר הוא הסתיים במשבר, היה מלאי המניות שהחזיקו הבנקים לצורך הוויסות שווה ל 162%-מהונם הכספי, או ל44%- מהונם העצמי. זאת ועוד, מניות הבנקים שהיו בידי הציבור שימשו מקצתן ביטחונות להלוואות שנתנו הבנקים למחזיקיהן. ויסות מניות הבנקים הביא אפוא לפגיעה קשה באיתנות הפיננסית של הבנקים ולערעור יציבותם. לוויסות מניות הבנקים היו השפעות שליליות רבות וכבדות משקל גם על שוק ההון ועל המשק כולו. 

משבר מניות הבנקים היה המשבר הפיננסי הגדול והחמור ביותר בתולדות המדינה. 

בעקבות המשבר, נחלצה הממשלה להצלת הבנקים מקריסה ואף לשמירת מרבית ערך השוק המלאכותי של המניות שהיו בידי הציבור . במסגרת הסדר מניות הבנקים, קיבלה עליה הממשלה לכסות את רובו הגדול של הפער האמור: הממשלה העניקה למחזיקי המניות את הזכות "לפדות"  אותן במועדים מסוימים ובערכים כספיים מסוימים, צמודים לשער הדולר, אשר היו גבוהים בהרבה מערכן הכלכלי של המניות. 

ממדיה הכספיים של ההוצאה על הסדר המניות היו עצומים. מאוקטובר 1983 עד סוף אוקטובר 1991 הוציאה הממשלה למטרה זו סכום בש"ח השווה לכ9.1- מיליארד דולר (כולל עלות המימון המיוחסת להוצאה זו עד אותו מועד - ראה להלן; עלות המימון ממשיכה להצטבר גם לאחר אותו מועד). 

ההפסד הכספי הישיר למדינה הוא ההפרש בין ההוצאה על "פדיון" המניות (לרבות עלות המימון של הוצאה זו) לבין התמורה שתקבל המדינה בעת שתמכור את המניות. הפסד זה מתבטא בתוספת ניכרת למצבת חובות המדינה, הגדולה בלאו הכי. 

 

אשר לתוצאות האחרות של ההסדר, ראה בדוח מבקר המדינה על משבר מניות הבנקים, פרק 8, המשמעויות הכלכליות והציבוריות של ההסדר להבטחת ערך מניות הבנקים" (עמ' 65).