פרופסור בנימין אנגלמן, אביו של מבקר המדינה מתניהו אנגלמן הגיע היום (חמישי, 28.4.22) למשרד מבקר המדינה לספר את סיפור משפחתו. הנה הדברים העיקריים מעדותו:
עדותו של פרופ' בנימין אנגלמן
השואה בשבילי היא, בראש ובראשונה, אובדן אבי ז"ל, שנקרע ממשפחתו ומת באחד ממחנות ההשמדה. הנאצים תיעדו את שלבי הסתלקותו מן החיים בדייקנות גרמנית. גם מרבית דודיי, דודותיי וילדיהם הושמדו. ממשפחתי הקרובה, שרדנו אני, אמי, אחותי ואחי.
נולדתי בבודפשט שבהונגריה ב-1930. קיבלתי חינוך יהודי אורתודוקסי אבל לא הבלטנו את יהדותנו: כשיצאנו מהבית חבשנו למשל כובע קסקט ולא כיפה.
חשבנו שאנחנו, פטריוטים הונגריים, חסינים מפני גורל דומה לזה של אחינו היהודים מעבר לגבול. כל זה השתנה במרץ 1944, כאשר הצורר הגרמני השתלט על הונגריה.
חויבנו לענוד טלאי צהוב מחוץ לבית ולעבור לגור עם עוד כמה משפחות בבתים מיוחדים שסומנו במגן דוד צהוב. אנחנו, משפחה של חמש נפשות, נאלצנו להצטופף ביחד עם עוד שלוש משפחות אחרות בדירה אחת, עם מטבח ושירותים משותפים.
חיינו על פירורי התקווה שהביאו עמם צבאות בעלות הברית, שהלכו והתקדמו אל העיר. הם הפציצו את בודפשט יומם ולילה, ופעמיים גם הדירה שלנו נפגעה - אבל התייחסנו לסבל הזה כברכה מן השמיים, תרתי משמע.
באוקטובר 1944 עלתה לשלטון מפלגת צלב החץ הפשיסטית, והמהפך הזה הביא עמו תוצאות טרגיות עבור יהודי בודפשט. יום אחד נקראו כל הגברים היהודים להתייצב בתוך דקות ספורות בחצרות הבתים. אבי, דודי ובנו הבוגר היו בין האלפים האלה, שאת כולם הצעידו הגרמנים בצעדת מוות לאוסטריה, ממנה לברגן בלזן - ומשם לבוכנוולד. שם, במקום האיום ההוא, מת אבי.
אמי, אחיי ואני ניצלנו הזדמנות וברחנו מביתנו המסומן אל מחנה קולומבוס - מתחם שהיה תחת חסותה של השגרירות השווייצרית. אני זוכר אותנו מקשיבים שם לרעמי התותחים הרוסיים, ומנסים לחשב על פי עוצמתם כמה קילומטרים מאיתנו נמצא גואלנו, הצבא האדום.
האמנו שהמחנה השווייצרי נמצא מחוץ לתחום עבור השלטונות ההונגריים. אבל האידיליה התנפצה כשיום אחד הצטווינו כולנו לעזוב את המחנה ונלקחנו בצעדה לתוך גטו בודפשט. הצפיפות בגטו הייתה גדולה: בחדר ממוצע התגוררו - כלומר, ישנו על גבי דפי עיתון - כ-30 בני אדם.
הודות לתושייתה של קלארי, אחותי בת ה-16 ששיחדה את שומרי הגטו, הצלחנו לחצות את הגדרות ולברוח. אבל לאן? לאנדרלמוסיה, לאי ודאות, לשוטטות פראית בתוך העיר המופגזת. ביחד עם אחי ובן דודי הצעיר, חיפשנו אוכל ומקום לישון בו בבתים שננטשו על ידי דייריהם מפחד הרוסים המתקרבים.
אמי הציעה שננסה למצוא מקלט ב"בית הזכוכית" - בניין בן שלוש קומות עם חצר, שקיבל מעמד של נציגות שווייצרית ולכן היה בטוח ליושבים בו. כ-4,000 יהודים כבר מצאו בו מחסה.
כשהגענו אל בית הזכוכית, ראינו מאות יהודים אומללים נדחקים אל הכניסה בתקווה להיכנס פנימה ולהציל את נפשותיהם. ובדיוק אז הייתה הפצצה אווירית מסיבית. ההמון ברח והתפזר, ואנחנו נשארנו לבדנו בשער. הודות להתערבותו של ינו רנקל, אחד ממנהיגי תנועת "המזרחי" בהונגריה ואביו של חברי לכיתה, הצלחנו להיכנס פנימה.
בבית הזכוכית שהינו כשבועיים שעברו עלינו בפחד ובאימה. בבוקר ה-18 בינואר, הופיע בפתח הבית חייל רוסי. הסיוט הסתיים. ניצלנו.
במשך חודשים רבים ציפתה אמי לראות אם אבי יהיה בזרם השבים ממחנות הריכוז. אבל לשווא.
אני מסגל את עצמי להרהר בשתי תמונות מיוחדות מתוך אינסוף הסבל והאכזריות. אני חושב על דודתי שרה, הולכת עם בתה הפעוטה בצעדת המוות. אני מדמיין את הילדה מתייפחת שכואבת לה הרגל, ואמה מרגיעה אותה - "עוד מעט נגיע לשם". לשם...
התמונה השנייה, שלא מרפה ממני מדי יום ביומו, היא של שומרי האס-אס שהיו ממונים על המשרפות. כשהצעקות והיללות מבפנים גוועו, הם העידו במשפטם, יכולנו לפתוח את הדלתות. זה היה הסימן שהמלאכה הסתיימה.