החטיבה לביקורת תחומי חברה ורווחה במשרד מבקר המדינה ונציב תלונות הציבור ערכה כנס חשיפה (18.5.2023) לשניים מהפרקים הבולטים בדוח השנתי שפרסם מבקר המדינה החודש (2.5.2023): הדוח שבחן השמת ילדים בסיכון בפנימיות, באומנה ובאימוץ; והדוח שבדק את הטיפול הממשלתי בחוסר מעש בקרב צעירים בחברה הערבית.
את הכנס, שנערך במשרדו שבירושלים, פתח מבקר המדינה ונציב תלונות הציבור, מתניהו אנגלמן. "ההתמודדות עם הפערים בחברה הישראלית באה לידי ביטוי בביקורות שלנו. אנו מבינים תמיד שמאחורי הדוחות שלנו יש בני אדם וחשוב לנו להתייחס לאוכלוסיות השונות", אמר. "בשני הדוחות הללו באה לידי ביטוי חדשנות בביקורת. יישמנו בהם מתודולוגיות של ניתוח נתונים בהיקפי עתק".
חלקו הראשון של הכנס, שעסק בדוח על השמת ילדים בסיכון בפנימיות, באומנה ובאימוץ, נפתח בסקירת הממצאים המרכזיים שהגישו ד"ר נעמה קצין מוסקוביץ וד"ר לירון נתן, כותבי הדוח. הביקורת, שבמהלכה נותחו נתוניהם של כ-1.6 מיליון ילדים שהוצאו מבתיהם במשך השנים, העלתה כי ילדים שגדלו בפנימיות הגיעו להישגים פחות טובים בבגרותם, ובמגוון היבטים. עוד נמצא כי רק 10% מהילדים שהוצאו מביתם שבים אליו לאחר שיקום ההורים והילד.
לאחר הצגת הנתונים נערך פאנל בנושא מדיניות משרד הרווחה לטיפול בילדים שהוצאו מביתם. מוריה פלוס, בוגרת פנימיית "עדן", ריגשה את הנוכחים כאשר סיפרה על הקשיים שעברה עד שלמדה לראות בפנימייה בית חם.
יעל סהר, מנהלת אגף פרט, מינהל הרווחה והשירותים החברתיים בעיריית בית שמש, שפכה אור על קשיי העובדים הסוציאליים: "הפתרונות שמציעה המדינה לילדים שמוצאים מביתם הם פתרונות חסרים. יכולה להתקבל החלטה להוציא ילד לפנימייה - ואז אני נאלצת לחכות לפעמים חצי שנה עד שמתפנה מקום".
פרופ' ענת זעירא מבית הספר לעבודה סוציאלית ולרווחה חברתית באוניברסיטה העברית, הגדירה את דוח המבקר כ"יוצא דופן באיכותו. הנתונים מאירי עיניים ומחייבים התייחסות. במשרד הרווחה צריך להיות גוף שימשיך את המחקר שערכתם".
רקפת עצמון, מנהלת השירות למען הילד (אימוץ) במשרד הרווחה, ציינה כי "אנחנו מאוד מעריכים את הדוח ומקבלים אותו, גם אם יש לנו השגות עליו. בעיניי הדוח הוא כלי נפלא לעזור לנו להטמיע את המדיניות. חלק מהתהליכים, שכבר התחלנו לבצע, יקבלו תאוצה בעקבות דוח המבקר".
פאנל נוסף הוקדש לנקודת מבטן של משפחות האומנה והמשפחות המאמצות. בני סוויל, יו"ר עמותת משפחתא (קהילת האימוץ הישראלית), סיפר על שני הילדים שאימץ עם רעייתו - ושגדלים ביחד עם ארבעת ילדיהם הביולוגיים: "חששתי איך אוכל להתחבר לילדים שהם לא שלי. אבל קרה משהו שלא ציפיתי לו. ההסתכלות שלי על החיים השתנתה לגמרי".
תמי ואבי גרייניק אימצו את בנם (13) כשהיה בן שנה ושמונה חודשים. "השנה הראשונה הייתה לי מאוד קשה, תפקדתי כמו רובוט", נזכרה תמי. "רק אחרי שנים הבנתי שהייתי בדיכאון אחרי אימוץ, תופעה שכמעט לא מדוברת. לא היה לי מושג שהמדינה מציעה שירותים שיכולים לעזור להורים מאמצים במצב כזה. אף אחד לא הסביר לנו מהן הזכויות שמגיעות לנו. רק בקורונה נזכרו לשאול אם אנחנו מקבלים מהרווחה כסף על הילד".
ד"ר אירית נגבי, רכזת ועדה לתכנון, טיפול והערכה לגיל הרך בעיריית ראשל"צ, סיפרה על המחקר שערכה בקרב אבות שילדיהם הוצאו מהבית בצו בית משפט: "האבות מרגישים שלא מילאו את תפקידם. כולם מאשימים אותם שלא שמרו את הילדים בבית ואף אחד לא רואה את מצוקתם".
גלית שובה סיפרה על היחידה הטיפולית למשפחות שילדיהן הוצאו מהבית, שהייתה בין מקימיה במחלקה לשירותים חברתיים בעיריית ראשל"צ: "הבנו שממצילי ילדים אנחנו צריכים להפוך למצילי משפחות".
חלקו השני של הכנס עסק בדוח שבדק את הטיפול הממשלתי בחוסר המעש בקרב צעירים בחברה הערבית. אחרי דברי הפתיחה של מנהלת החטיבה, ליאורה שמעוני, הציגו מנהלי הביקורת שכתבו את הדוח, ד"ר הודיה למפרט וד"ר גיא אלעד, את ממצאיו העיקריים.
הביקורת העלתה כי כ-29% מהצעירים הערבים אינם לומדים, עובדים או נמצאים בהכשרה מקצועית. מדובר על כ-57,000 צעירים חסרי מעש - פי שניים מהשיעור הממוצע ב-OECD. המבקר מצא כי בחברה הבדואית המצב קשה במיוחד: רק 59% מהתלמידים הבדואים זכאים לתעודת בגרות. המבקר התריע כי מערכת החינוך אינה נותנת לתלמידים הערבים את הכלים והמיומנויות הנחוצים לקריירה וללימודים באקדמיה. כ-96% מהמועמדים להוראת עברית בבתי הספר הערביים לא עברו אפילו מבחן בקיאות בשפה. כשתלמידיהם מסיימים את התיכון הם אינם שולטים בעברית ברמה הדרושה כדי לעבור את מבחני הקבלה לאוניברסיטאות ולמכללות.
"כשהתחלתי ללמוד באוניברסיטה, ישבתי חודשיים בהרצאות בלי להבין מילה", סיפר חאתם אבו קוידר, מנהל בית הספר "נווה מדבר", בפאנל שנערך בחסמים, באתגרים ובהזדמנויות בחינוך ובהשכלה הגבוהה של צעירים ערבים. "כל החברים הבדואים שלמדו איתי פרשו מהלימודים אחרי חודש. לכן חשוב לי שהתלמידים שלי יכירו את השפה העברית מכיתה א'. זה השער לחיים משותפים".
אבו קוידר הוסיף כי "הבעיה אצלנו במגזר היא חוסר מוטיבציה, והקורונה רק החריפה אותה. הצעירים מעדיפים לישון ביום ולבלות בלילות. חוסר הביטחון האישי של ערביי ישראל משפיע על המוטיבציה של הצעירים. צריך נקודת אור".
ד"ר מריאן תחאוכו, מנהלת המרכז למדיניות כלכלית של החברה הערבית במכון אהרן שבאוניברסיטת רייכמן, אמרה כי "מערכת החינוך הערבית חלשה מאוד כיום. הסיבה העיקרית אינה תקציבית, אלא איכות ההוראה והניהול. המערכת מקדמת רק את מי שחזק, אין לה פתרון לחלשים. צריך אסטרטגיה ברורה לגבי התלמידים 'השקופים'".
שיירין נאטור חאפי, מנהלת אגף א' לחינוך ערבי במשרד החינוך, העידה כי היא מסתמכת על הדוח בהכנת מסמכי עבודה. "המורה הערבי הפך להיות שק חבטות. האלימות היא סימפטום של מה שקורה בבית הספר. המפתח לפתרון בידי הקהילה והרשויות המקומיות", התריעה. "האופן שבו אנו מכוונים ילדים הוא שמרני".
אורי זיו, ממונה תחום הנגשה לאוכלוסיות יחודיות ומכינות קדם אקדמיות במוכצה להשכלה גבוהה, אמר כי "הסיפור בעשור האחרון הוא השילוב באקדמיה של הסטודנט הערבי. זו הצלחה שאין לה אח ורע. צעירות ערביות הבינו את הכוח שיש ללימודים האקדמיים לשפר את חייהן".
פאנל נוסף עסק בשילוב צעירים ערבים חסרי מעש בתעסוקה. ד"ר נסרין חדאד חאג' יחיא, שותפה בקרן פורטלנד וחברת הייעוץ והמחקר NAS, קראה בו "לשים את נתוני ההשכלה בקרב גברים ערבים בראש סדר העדיפויות". לדבריה, "20% מהילדים הערבים בנגב ללא מסגרת. חלקם מגיעים למסגרת חינוכית רק בגיל 6 לראשונה. זה מחליש את נקודת הפתיחה שלהם. יש לתת לצעירים הזדמנות גם אם אין להם עברית מצוינת או ביטחון עצמי גבוה. גם על החברה היהודית מוטלת האחריות לסייע להם להשתלב".