בינוי כיתות לימוד במזרח ירושלים

תקציר

ביוני 1967, לאחר מלחמת ששת הימים, החליטה ממשלת ישראל[1] לצרף את החלק המזרחי של ירושלים למדינת ישראל, והוא נעשה שטח משטחה של המדינה לכל דבר ועניין. לתושבי מזרח ירושלים מעמד של "תושבי קבע", והם זכאים לכל הזכויות המוקנות לכל אזרח, ובכלל זאת לזכויות שמקנה להם חוק לימוד חובה, התש"ט-1949 (להלן - חוק לימוד חובה).

האחריות להפעלת מוסדות חינוך במזרח ירושלים מוטלת על המדינה ועל עיריית ירושלים (להלן - העירייה). על פי נתוני העירייה, במערכת החינוך העירונית במזרח ירושלים[2] למדו בשנת הלימודים התשס"ח[3] (2007-2008) כ-40,200 תלמידים.
כ-16,600 תלמידים נוספים למדו באותה שנה במוסדות חינוך מוכר שאינו רשמי[4],
וכ-20,000 תלמידים במוסדות חינוך פרטיים. במזרח ירושלים חסרות כ-1,000 כיתות לימוד, ומספרן עולה משנה לשנה.

מספר הילדים הלומדים במערכת החינוך העירונית במזרח ירושלים גדל והולך. זאת, בין השאר, בשל המצב הכלכלי הקשה של תושבי מזרח ירושלים והקושי שלהם לממן חינוך במוסדות חינוך פרטיים; ובשל בניית גדר הביטחון סביב ירושלים, שבעקבותיה חזרו לירושלים תושבי קבע בעלי תעודות זהות כחולות, שעזבו את העיר במשך השנים[5].

המינהלה לחינוך ירושלים (להלן - מנח"י) הוקמה לפי הסכם בין משרד החינוך (להלן - המשרד) ובין העירייה בשנת התשמ"ט. היא משמשת מחוז ייחודי במשרד, המאגד את אגף החינוך בעירייה ואת מפקחי המשרד. מנח"י אחראית לתכנון מערכת החינוך ולהפעלתה על סמך צורכי האוכלוסייה ומוסדות החינוך בירושלים בתחום הפיזי, התקציבי והחינוכי.

משנת 2000 ואילך הוגשו לבג"ץ עתירות בעניין המחסור בכיתות לימוד במזרח ירושלים[6]. בג"ץ דן בנושא והחליט החלטות בעניינו, ובמועד סיום הביקורת, באוגוסט 2008, הוא הוסיף לדרוש עדכונים בנושא מן המשרד ומן העירייה.